עיצוב שמיש

היום קראתי שפייסבוק עומדים להציג בפעם המי-יודע-כמה עיצוב מחודש ונראה לפעמים שהם מחליפים עיצובים בתדירות גבוהה רק בשביל לראות כמה אנשים יחתמו על עצומה חדשה שתדרוש מהם להחזיר בחזרה את העיצוב הקודם. שינויים בעיצוב הממשק, במיוחד אם הם קיצוניים ומשפיעים על הרבה אנשים, יכולים בקלות להוציא משתמשים רבים משלוותם כי כאנשים אנחנו מתרגלים לדברים ומפתחים שיגרה מתוך היכרות לאורך זמן. הצורך להסתגל יוצר מאמץ שאולי ישתלם בסופו של דבר אך תגובת הבטן כאשר אנו מגלים ששינו לנו ממשק בו אנו תלויים יכולה להיות לעיתים קרובות מרמור. נקודת המוצא שלי היא שממשק הינו דבר דינמי שתמיד ישתנה בעקבות מגוון גורמים כמו המתחרים, היכולות הטכנולוגיות, משוב מהמשתמשים, בדיקות שמישות פנימיות, הלך רוח חברתי, יעדים עסקיים ועוד ועוד. עדיין נשאלת השאלה האם אתר כמו פייסבוק שמשנה את העיצוב לעיתים קרובות משדר מקצועיות משום שהוא לא קופא על השמרים או משדר חובבנות כי הוא לא החלטי ומשנה אותו כל הזמן?

תכנון ועיצוב ממשק משתמש כוללים הרבה מאוד שיקולים ומרכיבים שמתפתחים ומשתנים לאורך זמן משלל סיבות. בין אם מדובר בבעיות שמתגלות בבדיקות שמישות, שיחות עם הלקוח, מוצר חדש שהשיק המתחרה או תובנות חדשות, עיצוב הוא דבר מאוד דינמי והתוצאה הסופית היא תהליך של גרסאות ונסיונות שונים. זה נשמע אולי דבר מובן מאליו אך קל מאוד לדעתי לצפות שהחזון הראשון למראה והתנהגות הממשק יהיה זה שיהפוך למוצר הסופי. שינויי עיצוב בזמן העבודה נובעים מכל מיני סיבות. הנה חלק מהן.

לפני קרוב לחודשיים התפטר דאגלס בומן המעצב הויזואלי הראשי של גוגל מכיוון שלטענתו העיצוב בחברה נשען יותר מידי על מידע מחקרי והוא אינו יכול לעבוד בסביבה בה כל החלטה עיצובית חייבת להיות מגובה במידע "קר". המקרה עורר הדים בגלל שמדובר בגוגל אך לא מעט בגלל הסיבה בגללה הוא בחר לעזוב והתיאור כיצד בגוגל ערכו בדיקות בכדי לבחור גוון של צבע כחול מתוך ארבעים ואחת אפשרויות. לכאורה היה נראה בזמנו שמדובר במאבק אידיאולוגי בין עיצוב שנשען על כשרון, ידע ואינטואיציה לעומת גישה הנדסית שנשענת על מספרים ובדיקות. האם השניים יכולים להתקיים בשלום או שגישה אחת תמיד תבוא על חשבון השנייה?

כשהאייפון הושק לפני קרוב לשנה וחצי היה לי ברור שמדובר בצעד משמעותי בעיצוב ממשקים כי המכשיר הביא לצרכנים טכנולוגיה שעד אז נחשבה לאיזוטרית ויקרה ולפתע מיליוני אנשים משתמשים במחשב באמצעות מספר אצבעות במקביל. זה אולי נשמע דבר של מה בכך, אך מספיק לבלות חמש דקות בחנות היישומים לאייפון ואייפוד טאץ' בכדי להבין את הפוטנציאל ולהעריך עד כמה "עוד כמה אצבעות" יכולות ליצור הזדמנויות חדשות לצד קשיים, מגבלות ואילוצים. לאור התמיכה של חלונות 7 במולטי-טאץ' ופיתוחים כמו ה-TouchSmart של HP אנשים בתחום צריכים להתחיל לשאול את עצמם באיזו מידה הם מסוגלים לתכנן ולעצב ממשק למולטי-טאץ'.

בידיעה שתפרסמה היום בדה-מרקר, תואר האתר החדש של משטרת ישראל והתחנה הוירטואלית שמציעה לאנשים ממשק המעוצב כחלל פיזי מצויר הנועד להקל ההתמצאות במרחב המידע הדיגיאטלי. השימוש בידע קיים של המשתמשים בשביל לרכך את עקומת הלמידה הכרוכה בהתמודדות עם ממשק חדש הוא אחד מאבני היסוד של הממשק הגרפי, אך לאחר ארבעים שנה של תיקיות, קבצים ופחי זבל ברור שהשימוש במטפורה טומן בחובו מספר בעיות בסיסיות.

כאשר אנשים חווים דיעה על משהו שהם קולטים באמצעות החושים שלהם (רואים, שומעים, טועמים או מריחים) ומציגים התרשמות המנוגדת או שונה מזו שלנו, אנו נוהגים לומר בפייסנות חצי דיפלומטית "על טעם ועל ריח אין מה להתווכח" ומקבלים את העובדה שלא כולם שותפים לטעם שלנו. יש בכך אמת רבה כי כאינדיבידואלים, יש לנו העדפות שונות ואף על פי שאנו נולדים עם אינסטינקטים הישרדותיים (רתיעה מטעמים מרים וחמוצים למשל), לאורך השנים חלקנו מתגברים עליהם ואנו מרגילים את עצמנו להעריך למשל צלילים צורמים וטעמים חריפים שבגיל צעיר נרתענו מהם. כאשר אנו בוחנים עיצוב שגובש בכדי לשרת מטרות מוגדרות, האם עלינו לקבל בהבנה חוסר שביעות רצון כעניין של טעם שונה? לדעתי התשובה היא "לא".

חלק ניכר ומשמעותי מתהליך איפיון מוצר כולל מחקר משתמשים במהלכו עורכים בין השאר ראיונות, תצפיות, קבוצות מיקוד ושאלונים. המטרה היא לאסוף מידע שיאפשר לצוות להבין ולהפנים מיהו קהל היעד, מה הוא עושה ובאיזו סביבה הוא פועל. בין אם מדובר בפיתוח מוצר חדש או שידרוג של מוצר קיים, ישנו לעיתים פיתוי אינסטנקטיבי להתייחס אל דברי המשתמשים כהגדרות איפיון ולצפות שמהם יוולד העיצוב. הם הרי יודעים מה הם עושים אז למה לא לשאול אותם מה הם רוצים ולפי זה לתכנן את המוצר? הסיבה היא שעיצוב מכוון-משתמש איננו עיצוב בהכוונת המשתמש, ולעיתים מאוד קרובות אנשים יודעים מה הם רוצים, אבל לאו דווקא מה הם צריכים.

בחודש אפריל השנה כתבתי פוסט בשם שמישות ואסתטיקה, ושבוע שעבר לאה אהרונוביץ פרסמה בבלוג שלה פוסט תחת אותה כותרת בו היא מעלה תהיות ומחשבות בנוגע לאיזון החמקמק בין מוצר שמיש ומוצר שנראה טוב. אני לא אחזור על הטיעונים שכבר כתבתי אך כן הייתי רוצה להתייחס לנקודה חשובה שלדעתי מתפספסת לעיתים כאשר מדברים על אסתטיקה בהקשר של שמישות – עיצוב מינימליסטי יכול להיות מאוד אסתטי.

אחרי שנים של התעסקות בפסיכולוגיה קוגנטיבית וגישה מדעית קרירה לאינטראקציית אדם-מחשב נפל לדונלד נורמן האסימון לגבי החשיבות הרבה של רגשות בכל הקשור לחווית שימוש. המסקנה פשוטה – משתמש החווה רגשות חיוביים יגלה יותר יצירתיות בהתמודדות עם בעיות ויאמין שמוצר אטרקטיבי הוא מוצר טוב יותר. זה אולי לא נשמע הגיוני אבל ממתי יש קשר בין רגשות להגיון? זאת בדיוק הנקודה.

לעיתים אני מקבל את הרושם, בעיקר ממעצבים, שהתעסקות בשמישות איכשהו באה על חשבון אסתטיקה. יכול להיות שזה מכיוון שהתחום נתפס כאקדמי ואפור או מכיוון שהאתר של האיש שהכי מזוהה עם שמישות באינטרנט, ג'ייקוב נילסן, מעוצב על פי דוקטרינת העיצוב הסובייטית של אמצע שנות החמישים. בכל מקרה, חשוב להבין שאסתטיקה היא מרכיב חיוני בשמישות בדיוק כמו יעילות ומרכיבים אחרים.