עיצוב שמיש

ישנן שלל שיטות להערכת שמישות כאשר הבחירה שלהן תלויה במספר גורמים כגון תקציב, אופי הפרוייקט, כח אדם, שלב הפיתוח ועוד. בעבודה על פרוייקט לילדים למשל יותר הגיוני לראות איך המשתמשים העתידיים מתמודדים עם המוצר מאשר לתת למומחה לבחון אותו לפי כללים מנחים כאשר אם מתאפשר, אפשר כמובן לשלב את שתי השיטות. איבחון בסביבת העבודה הטבעית של קהל היעד היא קריטית על מנת לראות כיצד המוצר משרת אותו בתנאי אמת ולא במעבדת שמישות סטרילית. יומן משתמש היא אחת הטכניקות המקובלות בכדי לתעד וללמוד על ההתמודדות היומיומית של משתמשים בזמן אמת.

אתמול בסיום ארוחת צהריים משפחתית אליה הזדמן קרוב משפחה מקנדה הוא שלף מצלמה וביקש ממני בשלב מסויים לצלם כמה תמונות. הוא הגיש לי מצלמה די גדולה ומגושמת ולאחר שצילמתי שתי תמונות שמעתי צליל שלא שמעתי מזה שנים – סרט צילום מתאפס ורץ לאחור לאחר שצולמו עשרים שש תמונות. "סוף סוף סיימתי את הפילם הזה" הוא אמר וחייך. בעודי מחזיק את המכשיר הרועש לא יכולתי שלא לחשוב על כך שלפני חמש עשרה אף אחד עם מצלמה כזאת לא פילל ליום בו תהיה לו מצלמה דיגיטאלית ומה אפשר ללמוד מזה על חדשנות, עיצוב והיכולת של משתמשים מהשורה לתרום לתכנון הפתרונות של מחר.

פשטות (Simplicity), היא עיקרון עיצובי שמצוטט פעמים רבות בהקשר של עיצוב שמיש. עומס המציב את המשתמש מול ים של אפשרויות מציב אותו בו זמנית מול ים של טעויות פוטנציאליות. ככל שמציעים לנו יותר אפשרויות בחירה יש יותר סיכוי שנצטרך להשקיע יותר מאמץ קוגנטיבי בשביל להגיע לכדי החלטה בנוגע לאפשרות הכי מתאימה, וגם אז יש סיכוי טוב שנגלה שטעינו. השאלה היא האם אנשים יהיו מוכנים לשלם את אותו סכום כסף עבור מכשיר עם מעט אפשרויות (נראות לעין) לעומת מכשיר עם הרבה אפשרויות. מה אתם חושבים?

בהערכת שמישות, כמו במחקר מדעי לכל דבר, אנו מתבססים על שיטות מחקר שונות בכדי לאסוף מידע שיענה על שאלות מחקר כמו למשל "האם אנשים מבינים את הלוגיקה מאחורי מערכת הניווט?". מידע שנאסף במחקר יכול להיות כמותי (מספרי) או איכותני (דיעות ורשמים סובייקטיבים) ובעוד הראשון מספק את ה-"כמה", השני מספק את ה-"למה". שניהם חשובים באותה מידה ופעמים רבות משלימים אחד את השני.

מדובר ביישום שבהתחלה נראה אולי מוזר ולא מובן. Poke זאת לא פעולה שאנו מכירים מהאינטרנט ובחיים הפיזים אנו שומרים נעיצת אצבע בכתף למקרים מיוחדים בהם אנו רוצים לקבל את תשומת הלב של מישהו. הגדולה העיצובית של ה-Poke בפייסבוק נובעת בדיוק מזה שאנשים לא הבינו למה הוא טוב, ובהיעדר ההבנה הזאת התחילו להמציא שימושים שונים ומגוונים בעצמם.

כמידי שנה (כמעט) אני מגיע לחופשת מולדת בעוד אנגליה מתקשטת באורות נוצצים, קישוטים מצועצעים ועצי אשוח. ב-21 לחודש אני ארצה באירוע המאורגן על ידי קהילת המעצבים הישראלית ואדבר על שמישות וחברותיותֿ, הנושא עליו דיברתי בביקור הקודם בקיץ.

בשבועות האחרונים דובר יותר ויותר על התוכנית של גוגל להוסיף שכבה חברתית ליישומים המגוונים שהחברה מציעה בכדי ליישר קו עם הרשתות החברתיות על ידי העשרה חברתית של שירותים שונים כמו Google reader. הגישה של גוגל היא שכל איש קשר בג'ימייל הוא חבר ברשת החברתית של המשתמש ויכולות להיות לכך השלכות חיוביות ושליליות המלמדות אותנו מספר דברים על הבעייתיות הטמונה ביצירת רשת חברתית באופן ממוחשב ללא התערבות אנושית.

הפרוייקט הנסיוני הזה מוגדר על ידי היוצר שלו כ-"מסנג'ר, ניסוי חברתי ויצירת אמנות" והוא מציג בצורה ויזואלית קשרים אפשריים בין אנשי הקשר שלכם על סמך התדירות של מילים מסויימות בשיחות איתם. מה שמעניין הוא שבניגוד לרשתות חברתיות נפוצות, רשימת אנשי קשר במסנג'ר גלויה רק למשתמש ואנשי הקשר עצמם לא מודעים לאנשים האחרים איתם הם חולקים את הרשימה. למרות שמדובר בחישוב גס במקרה הזה ולא באלגוריתם מורכב, הרעיון בהחלט מעורר כמה מחשבות לגבי יישומים אפשריים, בעיקר בזירה הארגונית.