RSS לפוסטים RSS לתגובות 228 מאמרים ו- 1,989 תגובות עד כה מאז 2005

אתם יודעים או שאתם רק מנחשים?

המאמר של ג'ייקוב נילסן שפורסם השבוע תחת הכותרת Guesses vs. Data as Basis for Design Recommendations נוגע בנושא מאוד חשוב, בסיסי ורגיש – על סמך מה מקבלים החלטות? מידע או ניחושים? מאוד קל לצאת בהצהרות ולקבוע עובדות שאינן מבוססות על משהו מעבר לתחושת בטן, כמיהה והתרשמות. עד כמה זאת בעיה ומהו הפתרון?

אנשים מבוגרים היום כבר יודעים איך לשנות את הגדרות הדפדפן?

נקודת המוצא של נילסן היא דיון שהוא מצטט בו שניים עשר אנשי מקצוע דנו בשאלה האם צריך לספק לאנשים אפשרות לשנות את גודל הכיתוב באתר או לסמוך על היכולת שלהם לעשות שימוש בהגדרות הדפדפן בכדי לשלוט בגודל. הוא פוסק שציטוטים כגון: "כיום רוב האנשים שצריכים להגדיל את גודל הכיתוב בדפדפן יודעים איך לעשות זאת" מבטאים דיעות לא מבוססות ולא נכונות. לטענתו, אנשים שעובדים על מוצרים מאוד רוצים להאמין בפוטנציאל של טכנולוגיה מתקדמת ולא מודעים לכך שבפועל רוב האנשים עדיין מתקשים לבצע את אותן פעולות שהיו מאתגרות לפני עשר שנים.

כאשר אני נתקל בהצהרה מהסוג שנילסן ציטט התגובה הפבלובית שלי היא לשאול:" איך אתה יודע?" מכיוון שלקביעת עובדות מהסוג הזה יכולה להיות השפעה משמעותית על הפרוייקט, ואם הקביעה שגויה זהו פתח לבעיות. קביעה יכולה להיות מבוססת על מחקר אמפירי, ידע קיים בספרות המקצועית, מאמר בעיתון, הרצאה בכנס או חוויה אישית למשל. עד כמה היא נכונה זהו כבר משהו אחר. נילסן מתמקד במאמר על ניחושים שאינם מבוססים על מידע אמין אלא על התרשמות וסוג של כמיהה לא מודעת.

אני מתאר לעצמי שכל מי שעוסק בתחום של תכנון והפקה של מוצרים נתקל בניחושים על בסיס יומי וכל אחד יכול להשמיע אותם. מהמתכנת, המאפיין, מנהל המוצר, איש השיווק והמנכ"ל. למשל: "כמעט אף אחד לא משתמש יותר ברזולוציית 800 על 600" או "אנשים בארץ מסתדרים בסדר עם אתרים באנגלית". אני לא טוען כרגע שההצהרות הללו נכונות או שגויות אך ניחושים מהסוג הזה הם חלק מכל ישיבה, התכתבות אימיילים ושיחת טלפון. לטוב ולרע זהו מצב נתון ואין לי ספק שלרוב מי שקורא את השורות הללו יש כמה וכמה דוגמאות ל"עובדות" דומות שהוא שמע מלקוחות וקולגות.

ניחושים ומידע

נילסן כותב שאפילו כמות קטנה של מידע אמפירי כתוצאה מהתבוננות במשתמשים יכולה להגדיל את הסבירות של קבלת החלטות נכונות בהשוואה לניחושים. זאת הנחה שאני נוטה להסכים איתה ומבחינתי כל מידע עדיף על שום מידע. זה כמובן תלוי מאוד באופי הפרוייקט אך בדיקות יכולות לנפץ או לאמת השערות וניחושים כאשר אנו עדים להתנהגות וליכולות של אנשים. אפשר לדבר בלי סוף על סטטיסטיקה, גודל הדגימה ואופן ניתוח המידע. האם צפייה בחמישה אנשים מספקת מידע שתקף לגבי אוכלוסיה של מיליונים? הדיעה הרווחת לדעתי על סמך הספרות המקצועית היא שמספר קטן של משתמשים הוא לא רק מספיק אלא גם ריאלי מכיוון שלבדוק אלף אנשים לדוגמא בתנאי מעבדה לא אפשרי מטעמי זמן-תקציב ובכל מקרה לא יעזור לגלות בעיות חדשות.

הבעיה היא שלא תמיד ישנם המשאבים, המודעות, היכולת או הרצון לבדוק השערות ולכן מחליטים לבסס החלטות על סמך ניחושים. בפוסט מלפני חודש כתבתי על נושא דומה אך ההתמקדות היתה בהחלטות עיצוביות ותפקיד המעצב הויזואלי בתהליך שנשען על מידע לצד ידע, אינטואיציה וכשרון. הדגש במאמר של נילסן אינו על בחירת צבעים או פונט אלא הנחות לא מבוססות בנוגע ליכולות, המגבלות והתנאים של קהל היעד. במקרה הזה יש פחות מקום לאינטואיציה וניחושים.

ניחושים וסיכונים

ניחושים הם חלק מתהליך מורכב שכולל פשרות וקבלת החלטות על בסיס יומי. לפעמים אנו לא יודעים בוודאות או אפילו בערך ולוקחים סיכון. יכול להיות שהסיכון ישתלם ואכן רוב האנשים ידעו איך לשנות את גודל הטקסט דרך הדפדפן או שלא. ההשפעה של הניחוש אינה קבועה ובעוד ניחוש אחד כגון: "רוב האנשים לא משתמשים ב-RSS" אולי לא ישפיע בצורה משמעותית על הצלחת התוצר הסופי, ניחוש כמו: "רוב האנשים לא נרתעים מהתקנה של תוכנה" יכול להוביל לכשלון. זה חלק מהמשחק ובעוד אני מסכים עם הנקודה העיקרית של נילסן שמידע כלשהו עדיף במקרים רבים על ניחוש לא מבוסס, אני לא חושב שניתן (או צריך) לעקור ניחושים לחלוטין מהתהליך.

המפתח לדעתי איזה ניחושים שווה לבדוק ולאמת לפי מידת ההשפעה שלהם על הפרוייקט. כאשר התקציב והזמן מוגבלים צריכים להיות מאוד סלקטיבים איך ומה בודקים. חשוב לזכור שלא כל דבר צריך לבדוק בצורה אמפירית על ידי צפייה ואיסוף מידע ויש הרבה ידע שכבר גובש ותועד על ידי אחרים. כל חוקר יודע שלפני שהולכים להמציא מידע חדש בודקים האם המידע הזה כבר קיים על ידי סקירת הספרות המקצועית הקיימת (Secondary research). במקרה של פרוייקט פיתוח ניתן לחפש מידע על בדיקות שמישות שנעשו בעבר בתחום מסויים, סטטיסטיקות בנוגע לרזולוציית מסך והרגלי שימוש. השאלה בסופו של דבר היא: האם אתם יודעים או שאתם רק מנחשים?

22 תגובות על “אתם יודעים או שאתם רק מנחשים?”

  1. 11/06/2009 בשעה 15:48 biohazard

    מה זה רוב ? רוב זה 51% או 75% או 90% ? יש הבדל גדול בין כל אחת מהאופציות

  2. 11/06/2009 בשעה 15:52 אמיר דותן

    כמובן, זאת אחת הבעיות המרכזיות לא? :-) שניחושים אינם באים לידי ביטוי או מעוגנים במידע מספרי ומבטאים התרשמות סובייקטיבית וציפייה שמצב מסויים יתקיים.

  3. 11/06/2009 בשעה 16:12 חנן כהן

    השבוע חשבתי לבצע שינוי בדף הכניסה של אתר מוזיאון המדע.

    ניחשתי משהו.

    בדקתי באנליטיקס.

    חפרתי ב-Logs.

    הופתעתי.

    ניחשתי לא נכון.

    שמחתי שבדקתי.

  4. 11/06/2009 בשעה 16:13 אמיר דותן

    היי חנן. אתה יכול לפרט קצת?

  5. 12/06/2009 בשעה 10:41 אפרת

    חנן שלום
    גם אני אשמח לקבל פירוט א. ההשערה, ב. איך בדיוק בדקת? ג. מה המסקנה?

    ולנושא הדיון עצמו, – כחלק מתהליך פיתוח, מקיימים מעבר לניתוח הצרכים (Needs Assesment) גם Task Analysis שהתרגום בעברית – מטלות, אינו מציג את כל התמונה, כיוון שעיקרו, בחינת ההתנהגות של הלקוח, הידע המוקדם שיש לו, התנגדויות ומוטיבציה, טבע הפעילות הנדרשת ועוד משתנים. נכון שבמוצר המיועד ל"כולם" הרבה יותר קשה לקיים את הניתוח, אך כמו שחנן כתב, תמיד מופתעים מן הממצאים, והוא מנטרל חלק מן הניחושים – ועדיין תמיד נמשיך להישען גם על אינטואיציה ותחושות בטן.. (אחרת המוצר יהיה משעמם)

  6. 12/06/2009 בשעה 11:45 אמיר דותן

    היי אפרת. אני כמובן מסכים שיש צורך (גם לא תמיד את האמצעים והמשאבים) לבצע מחקר מקדים בכדי למפות יכולות, ציפיות וכו' אך אני חושב שהמקרים אליהם מתייחס נילסן במאמר הם ניחושים שנראים למי שאומר אותם ברורים מאליהם וכאן מתחילה הבעיה. במצגת המתארת את התכנון מחדש של הממשק באופיס 2007 מתואר כיצד בזמן דיון על האופן בו אנשים שומרים מסמכים הדיעה הרווחת בקרב הצוות היתה ש"רוב" האנשים משתמשים בקיצור המקלדת. זה היה נראה להם הפתרון הכי מהיר ונח לעומת הזזת העכבר אל עבר האייקון של הדיסקט בסרגל הכלים. בפועל, נתונים שנאספו לאורך זמן מאלפי משתמשים תוך כדי שימוש גילו שהחלוקה היא למעשה חצי חצי וכי הרבה מאוד אנשים כן משתמשים באייקון של הדיסקט. אפשר לשער שחלק ניכר מהם אולי בכלל לא מודע לאפשרות קיצור המקדלת שנראית למי שחי ונושם מחשבים כל כך טריביאלית.

    במקרים כאלה, האנשים שחיים ונושמים את הטכנולוגיה מפתחים כמיהה (לא מודעת לדעתי) שאנשים אחרים עושים שימוש ברמה זהה לשלהם. הדוגמא הספציפית של נילסן נוגעת בנקודה הבעייתית שבשנת 2009 קל מאוד לשער שמיחשוב הוא משהו מוכר שהרבה אנשים לא מרגישים נח איתו אלא גם שולטים בו. במקרה כזה קל לזרוק ניחוש שאנשים יודעים איך להתקין תוספים לפיירפוקס ולשנות את דף הבית בדפדפן למשל. דברים שנראים מאוד טריביאלים לנו אך בפועל עדיין מאתגרים הרבה אנשים באותה מידה כמו לפני עשר שנים.

  7. 12/06/2009 בשעה 14:48 אפרת

    אמיר שלום.
    הדברים שכתבת מאד נכונים
    בכשלים של מה חושב המתכנת לעומת מה שהמשתמש יודע, הוא פוגשים אנשי ההטמעה וולא אנשי הפיתוח..
    חבל שאין יותר זרימת מידע בין המטמיעים למפתחים…

  8. 13/06/2009 בשעה 16:03 ברק דנין

    בתהליך איפיון סביר, קשה להגיע עם כל שאלה ותהייה לבדיקה אמפירית מול משתמשים אמיתיים. אם היינו עושים את זה, היינו מבלים את רוב זמן תכנון המוצר בשטח, או לוקחים את המשתמשים לעבוד איתנו (אבל אז הם אולי כבר לא היו מייצגים משתמשים אמיתיים…)

    תהליך תכנון מוצר הוא תהליך מורכב, שנמצא – כמו כל תהליך אחר ברוב החברות שאני עבדתי בהן – תחת לחץ זמן ותקציב. מתכנני מוצרים בחברות רבות נמצאים במצב פרדוקסלי, שבו הם לא יכולים להרשות לעצמם לבדוק כל פרט במוצר מול קהל, אך מצד שני לא יכולים להרשות לעצמם שלא לעשות את זה. הדבר בולט במיוחד בסטארטאפים, בהם מגדירים לא פעם עולם בעיה חדש, ואיתו גם קהל משתמשים ייחודי. ניחוש לא נכון בהגדרת המוצר יכולה להיות הרסני לחברה, כמו הדוגמא שנתת – "רוב האנשים לא נרתעים מהתקנה של תוכנה".

    אז איך יודעים מה לבדוק מול קהל רחב ומה לא? כנראה שמנחשים… אם מתעורר ויכוח בתוך החברה, כמו שתיארת לגבי קיצור המקלדת לשמירה, קל ליזום בדיקה מול משתמשים. הבעיה האמיתית היא עם כל אותן הנחות שעושים תוך כדי העבודה, באופן בלתי מודע אפילו.

    הפרוגנוזה היא לא גרועה כל-כך כמו שזה נשמע; ברוב המקרים אפשר לתקן את הטעות בגירסה הבאה של המוצר :-)

  9. 14/06/2009 בשעה 2:41 סירו

    ראיתי את הכתבה היום וחשבתי לכתוב לפוסט הישן – מסתבר שהקדמת אותי :)
    משום מה פספסתי הפוסט הזה ברידר.

    ברק דנין – אני לא בטוח כמה קשה זה להגיע לבדיקות אמפיריות מול משתמשים. לא נדרשות בהכרח בדיקות שעומדות בנהלי תקפות גבוהים.

    נילסן טוען כבר שנים שמספיקים 4 עד 6 אנשים בלבד, שלא מעורבים בעיצוב המוצר, כדי לעלות על 90% מבעיות העיצוב העיקריות. הוא טען גם שאם אתה שואל 2 אנשים מחדר אחר במסדרון (המזכירה? איש אחזקה?) אתה תקבל משוב על 60% מהבעיות העיקריות.

    מהנסיון (המוגבל) שלי, כמות קטנה מאד של משתמשים שסמכתי על דעתם ושהכרתי אותם בתור "מתלוננים" הספיקו לי כדי לקבל משוב סביר שהצדיק החלטות עיצוביות, ורוב התלונות / הצעות שקיבלתי אח"כ היו וריאציות על הנושא.

  10. 14/06/2009 בשעה 2:43 סירו

    ברק – לא שאני חלילה בא לבקר או לזלז בקושי האובייקטיבי שאתה מתאר למצוא קבוצה מייצגת של משתמשים. אני עוד לא עבדתי בחברה אמיתית. :)

    פשוט יכול להיות שאפילו בדיקה קטנה כגון להראות משהו לאמא, לחברה שלך ולחבר או שניים יתן לך חלק ניכר מהפידבק החשוב.

  11. 14/06/2009 בשעה 7:42 ברק

    סירו,
    כשמדובר בשאלות קטנות, או במוצר שמיועד לאוכלוסיה כללית (כל אחד ואחותו :-) ), אין בעיה בדרך-כלל למצוא קבוצת משתמשים הולמת, קטנה או גדולה. אני מכיר את הגישה של נילסן שהזכרת, ואני מסכים איתה לגמרי. אנחנו עושים שימוש בטכניקת המסדרון די הרבה, כשאנחנו בונים מוצרים לקהל הרחב.

    לעומת זאת, כשמדובר בקהל יעד מצומצם יותר עם מאפיינים ספציפיים (למשל עבור תוכנה שמיועדת לאנשי מקצוע בתחום מסויים), קשה יותר לקבל תשובה בשיחות מסדרון. לא יהיה נכון לקחת קהל עם מאפיינים שונים מזה של קהל היעד כדי לבדוק את הממשק; אם נלקח קהל שונה בלית ברירה, צריך לקחת בערבון מוגבל את הפידבק שלו. יש סיכוי טוב שקהל כזה לא יוכל להבין מונחים, משמעויות או תהליכי עבודה שברורים מאליהם לקהל היעד של המוצר. הנחות מהסוג של "רוב המשתמשים שלנו…" מהוות אתגר אמיתי בהקשר הזה. במקום העבודה שלי, למשל, אנחנו נאלצים להסתמך על דעתם של אנשי התמיכה של המוצר כשאנחנו לוקחים הנחות כאלה. יש להם עבודה יום-יומית עם אוכלוסיית היעד; לנו אין גישה ישירה לאוכלוסיית היעד עצמה.

  12. 14/06/2009 בשעה 12:02 אמיר דותן

    במאמר אליו התייחסתי בפוסט נילסן מציין שהוא לא ממליץ לשאול בני משפחה כי יש סבירות שהם חכמים יותר ממשתמשים ממוצעים. הנקודה הזאת הפתיעה אותי ואני סקרן מאוד לראות על סמך מה בדיוק נילסן מבסס את ההנחה או הניחוש הזה :-)

  13. 14/06/2009 בשעה 15:07 ברק

    אני ראיתי אותו מקרוב, אמיר, ואני מניח שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ. אתה לא *באמת* סקרן לראות… :-)

  14. 14/06/2009 בשעה 22:05 ישי

    זה מזכיר סצינה מcontact שבה הקולונל האמריקאי תוהה למה החוצנים לא שלחו אותות באנגלית ועונה לו ג'ודי פוסטר שרוב העולם לא מדבר אנגלית…
    אם יש עולם שקשה לנו לתכנן לנו לאפיין עבורו הרי שזהו העולם ששייך לצעירים, שנתקלתי בו במערכות e-learning ובתוכן ואפליקציות לסלולרי. גם כשהשתמשנו בקבוצות מיקוד, היה מדהים לראות את ההבדלים בין מה שאמרו נציגי דור העתיד כשהם בקבוצה לעומת מה שהם כתבו כתשובות לשאלות זהות למדי כשאף אחד לא ראה שהם עונים. לעולם לא נוכל לדעת האם המרואיינים באמת מייצגים או לא, אבל מהניסיון שלי קבוצות מיקוד אכן מוציאות את הברור מאליו לרוב האוכלוסיה החוצה.
    מצד שני, עלינו לזכור שקבוצות המיקוד מדייקות ואמינות יותר כשהן מדברות על דברים שמוכרים להם. לא סביר שהרבה משתמשים היו מסתכלים על טלפון סלולרי לפני 10 שנים או פחות והיו אומרים שאם יכניסו לשם אפשרות לשלוח טקסט, זו תהיה המדיה האהובה עליהם. לעיתים עלינו להבין איפה המשתמשים נמצאים היום ולחשוב איך מביאים אותם אל הפתרון שאנחנו רוצים, איך מלמדים אותם, ולאו דווקא איך אנחנו מסתמכים על הידע שלהם היום.

  15. 15/06/2009 בשעה 10:33 מיכל

    אני באה מתחום העיצוב, ומתעסקת גם באפיון. אני חושבת שכמו שמעצב פועל הרבה פעמים מתוך תחושות הבטן שלו ובעצם ממציא את השפה הויזואלית ללא מחקר אמפירי, כך גם המאפיין. תחושות הבטן הללו הן חלק ממה שהופך את האדם לאיש מקצוע – ככל שאתה מתקדם וצובר יותר נסיון, אתה יכול לסמוך יותר על תחושות הבטן שלך.

  16. 15/06/2009 בשעה 12:19 אמיר דותן

    היי מיכל. אני לא בטוח עד כמה מדובר במקרה הזה בתחושת בטן אלא יותר סוג של wishful thinking מצד אנשי מקצוע שרוצים להאמין ש*היום* אנשים מרגישים מאוד נח למשל עם SMS ורשתות חברתיות, הגדרות מתקדמות של הדפדפן, תוספים לפיירפוקס וכו'. כך אני פירשתי את המאמר של נילסן שהתמקד בכך שאחרי למעלה מעשור של אינטרנט יכולה להיות נטייה להסיק שדברים מסויימים השתנו מאז אמצע שנות התשעים מבחינת יכולות משתמשים כאשר בפועל זה לא המקרה.

    ישי, בהקשר של הקהל הצעיר שהתייחסת אליו, הניחושים יכולים לבוא לידי בקביעה ש"קהל צעיר ותוסס" מאוד מעורה בטוויטר כאשר בפועל זה אולי לא המקרה. הניחושים מהסוג הזה מתבססים לעיתים על סטראוטיפים והתרשמות סובייקטיבית. כפי שכתבתי בפוסט, לפעמים אי אפשר (או שלא חושבים או שלא רוצים) לבדוק האם ההנחה הזאת נכונה ולוקחים סיכון שאולי או אולי לא ישתלם.

  17. 15/06/2009 בשעה 13:41 ישי

    אמיר – אני יותר התיחסתי לעניין שאנחנו רחוקים מאוד מהקהל הזה מבחינה מנטאלית וחברתית, ויש לנו יותר נטייה להיות ביקורתיים אליהם מאשר להקשיב להם. דוגמא שנתקלתי בה לא פעם היא שההנחה היא ש'לילדים לא איכפת מכמה כסף הם מוציאים' הוכחה בקבוצות מיקוד כאן ובארה"ב כחוקה מהמת כמו המרחק ביני לבין עושר: הסתבר שהם מחושבים ברמה כזו שהם מנתחים מיד את הסכום שהם משלמים בתוך חבילה למה שהם מקבלים.
    ומיכל – הבעיה היא שעיצוב גרפי או ויזואלי הוא אכן עניין של תחושה שלא תמיד ניתן להסביר ולכן יש מעצבים גרפיים טובים וכאלו שלא. לעומת זאת אפיון שמסתמך על תחושת בטן או תקווה מודעת או לא מודעת כמו שאמיר הזכיר, מובילה לכיוון לא נכון ומכאן לשמישות ירודה. לדוגמא: אני מכיר מאפיינת שאפיינה אפליקציה לילדים על אותה אינטראקציה שיש באקסל, בטענה ש'כולם מכירים אקסל, וזה נורא קל ללמוד'. ולא – היא לא מאפיינת גרועה, פשוט היא נשבתה בקונספציה והפכה את עצמה למשתמשת.

  18. 15/06/2009 בשעה 14:27 אמיר דותן

    ישי, הריחוק שאתה מתייחס אליו קשור לנושא אליו כיוונתי משום שבדוגמא שנילסן מתאר אנשי מקצוע מסויימים טענו שכיום מי שצריך להגדיל את הטקסט באתר יודע איך לעשות את זה באמצעות הגדרות הדפדפן. השאלה שנילסן מעלה היא האם אותם אנשים אי פעם באו במגע עם אותה אוכלוסיה וניסו לבסס את הקביעה הזאת על משהו מעבר להתרשמות שיכולה להובילה לתקווה מודעת או לא מודעת. במקרה הזה האוכלוסיות הרלוונטיות הן אולי משתמשים מבוגרים וכבדי ראייה, אך כל אחד מאיתנו לדעתי מגדיל מידי פעם את הפונט באתר מסויים בהתאם לגודל הפונט המקורי, מידת עייפות וכו' כך שלא הייתי מגביל את החשיבה רק לחתך ספציפי. אני מתאר לעצמי לדוגמא שלא מעט אנשי מקצוע יהיו מופתעים לגלות שהרבה משתמשים לא משתמשים בטאבים אלא בחלונות חדשים וכי אחוז מסויים גולש באתר אחד כל פעם ולא מודע לאפשרות לגלוש במספר אתרים במקביל. אני לא יודע עד כמה האחוזים הללו משמעותיים באמת אך קל מאוד להסיק שהתנהגות כזאת כבר לא נפוצה בגלל שהאינטרנט אינה תופעה חדשה כאשר במציאות זה אולי פשוט לא נכון.

  19. 15/06/2009 בשעה 14:41 מיכל

    אמיר – יכול להיות שבאמת קצת סטיתי מהנושא המקורי. יש הבדל בין הכללה לבין תחושת בטן. המקרים שתיארת באמת מעידים על הכללות, שאני מסכימה איתך שכדאי שלא יעשו על סמך ניחוש. את המילים "תחושות בטן" פירשתי יותר כהחלטות שהמאפיין מבצע לא באופן מודע ושקול הנובע ממחקרים, אלא מתוך תחושה ש"ככה זה יהיה נכון, פשוט ונוח למשתמש".
    ישי – אני חושבת שגם בעבודת אפיון יש המון עבודה מהבטן, ומאפיינים טובים הם בין היתר כאלו שתחושות הבטן שלהם טובות יותר. הדוגמה שנתת לדעתי לא מגדירה "תחושת בטן" אלא "הכללה" – לומר "כולם מכירים אקסל" זו הכללה, לא תחושת בטן. לומר "נראה לי שאם אני אשים את הכפתור מצד שמאל זה יקל על מילוי הטופס" זו תחושת בטן.

  20. 15/06/2009 בשעה 14:51 אמיר דותן

    מיכל, אני מסכים שבעבודת איפיון יש אלמנט של החלטות כמעט או לגמרי אינטואיטיביות, אך מנסיוני הן פעמים רבות נשענות על נסיון וידע תאורטי כאשר הדוגמא של עיצוב טפסים היא דוגמא מצויינת -> http://www.usable.co.il/archives/530 .ישנה חוקיות, מחקרים, דפוסי התנהגות, יכולות ומגבלות קוגנטיביות שהמאפיין מודע להן ולוקח אותן בחשבון בזמן התהליך (אמור לפחות). מבחינתי, מאפיין טוב צריך להיות מסוגל להצדיק כל החלטה ובחירה כאשר התשובה "זה מה שאני מרגיש" לא ממש תופסת. אפשר להביא סימוכין מפרוייקטים דומים, ספרות מקצועית, מידע אמפירי וכו'. אין זה שולל לרגע את האופציה לקחת סיכון ולפעול מהבטן אך זאת גישה שיכולה להיות יותר בעייתית. לאחר גיבוש הסקיצה התהליך כדאי מאוד לבצע בדיקות ותיקונים בכדי לאשש את ההחלטות שמקבלים. אי אפשר כמובן לבדוק כל החלטה אך אם מדובר בכפתור קריטי אז צריך להשחיל את השימוש בו למבחן שמישות ולראות האם המיקום שלו עובד או לא עובד.

  21. 15/06/2009 בשעה 15:58 מיכל

    אמיר, אני מכירה את סדרת הפוסטים המצויינת שקישרת אליה. אני עוקבת באופן קבוע אחרי בלוגים רבים בנושא, וזה בהחלט נותן לי יתרון כי אני יכולה לתת גיבוי לדברים שאני עושה ולהציג דוגמאות רלוונטיות.
    אבל רק בשנה-שנתיים האחרונות יוצא לי לקרוא כל כך הרבה פוסטים על נושאים כמו עיצוב טפסים. לפני זה האנשים שעיצבו את הטפסים עשו זאת לא על פי הוראות מדוייקות מבלוג, אלא על פי התחושה שלהם, וכמו שתראה בדוגמאות שברק הביא שם חלק מהם עשו עבודה טובה וחלק לא – כי חלק מהטפסים אופיינו ועוצבו ע"י אנשים עם תפיסה טובה, וחלק לא.
    בנוסף, אני נתקלת כל הזמן בבעיות שעדיין לא מצאתי להם רפרנס בבלוגים (לפני שעתיים שברתי את הראש על בעיה שכזו), ואני מוצאת להם פתרונות יצירתיים שנובעים גם מתוך תובנות שנצברו על ידי קריאה מרובה, אך גם מתוך תחושות הבטן שלי.

  22. 15/06/2009 בשעה 16:15 אמיר דותן

    אני מסכים. הדינמיות של הרשת הן מבחינה טכנולגית והן מבחינה תרבותית-חברתית-פסיכולוגית גורמת לכך שישנם הרבה חורים בידע ונסיון שצריך למלא ועד שעושים את זה נראה לעיתים שהידע כבר מיושן :-) במציאות של אפליקציות מחשב עם ממשק משתמש גרפי בשנות ה-80 ו-90 השינויים היו פחות תדירים ודראסטים כך שהספרות הקיימת היתה אקטואלית לאורך זמן ארוך יותר. בנוסף, בתקופה ההיא כשמחשוב היתה בעיקר כלי עבודה עבור אנשי מקצוע היה פחות דגש על שמישות כי קהל היעד היה מצומצם ונתפס כמיומן ובעל יכולות.

    בפרוייקטים חדשניים לעיתים קשה יותר להסתמך על ידע קיים וכפי שתיארת צריך להיות יצירתיים. מהסיבה הזאת בדיוק אני לא שולל תחשת בטן אך המצב האידיאלי מבחינתי הוא לדעת לאזן אותה עם ידע קיים ובדיקות. אם נחזור לדיון המקורי, השאלה היא האם אנו סומכים על תחושות בטן כשזה מגיע לאופי קהל היעד, היכולות והמגבלות שלו. מי שטוען שאנשים כבר לא משתמשים בבוקמרקס בכדי לסמן אתרים מועדפים לדוגמא עושה זאת לדעתי יותר בגלל שהוא חי ונושם דלישס וחושב שלהוסיף אתר למועדפים זה מיושן ולא פראקטי. זה הסוג של תחושת הבטן הבעייתית אליה התייחסתי.

RSS לתגובות לפוסט זה

הוספת תגובה