RSS לפוסטים RSS לתגובות 228 מאמרים ו- 1,988 תגובות עד כה מאז 2005

אני אעביר הרצאה בנושא שמישות וחברותיות ב-16 לחודש בת"א

הוזמנתי על ידי לאה אהרונוביץ לדבר על המתח בין עיצוב מכוון-משתמש לעיצוב מכוון-קהילה במפגש שמאורגן על ידי אילא – איגוד ישראלי לטכנולוגיית המידע ב-16.07.07 תחת הכותרת "האינטרנט בעידן WEB 2.0 – מגמות וחידושים". אני אציג ואסקור את מה שאני מכנה "דילמת השמישות החברתית".

פרטי המפגש (קובץ PDF)

אני שמח על האפשרות לפלפל קצת את ביקור המולדת הקיצי ולדבר על נושא שמעסיק אותי מזה זמן רב בפני קהל משתתפים. אני אהיה בישראל החל מה-12 עד ה-29 לחודש ואוכל בהחלט לשקול מפגשים נוספים ופגישות, גם לא פורמאליות, אם יתאפשר (amirdotan1 ב-gmail.com).

מתוך ההזמנה למפגש:

דילמת השמישות החברתית

עיצוב מכוון משתמש מנחה אותנו לשים את המשתמש הבודד במרכז תוך התחשבות בצרכיו, יעדיו ויכולתיו. בעידן האינטרנטי של יישומים חברתיים ננקטת במקביל גישה מכוונת קהילה שמטרתה לעודד חברותיות בין משתתפים על ידי תכנון שלוקח בחשבון דינמיקה חברתית ושואף לטפח סביבה חיובית. האם שתי הגישות יכולות לעיתים לבוא אחת על חשבון השנייה? האם התחשבות בצרכי המשתמש יחיד יכולה לפגוע בצרכי הכלל? התשובה היא "כן" והאתגר במציאת האיזון המתאים אינו פשוט. ההרצאה תציג סקירה של דילמות באמצעות מקרי מבחן תוך התייחסות לתיאוריות סוציולוגיות מוכרות שהיוו את הבסיס לפרוייקט גמר בשם "דילמת השמישות החברתית" שהוגש כחלק מלימודי תואר ראשון במולטימדיה.

באותו מפגש ידבר העורך של קפה דה-מרקר, אדם שוב, על המיזם החברתי המדובר הזה ויצא לשמחתי ששני הנושאים מאוד קשורים ומשלימים אחד את השני בהרבה מובנים. אני מקווה לראות את חלקכם שם אם יתאפשר, וכמובן אעלה את המצגת לאחר האירוע.

15 תגובות על “אני אעביר הרצאה בנושא שמישות וחברותיות ב-16 לחודש בת"א”

  1. 02/07/2007 בשעה 17:58 Yellow

    מצויין, יהיה בטוח מעניין, שמור מקום בשורה ראשונה, אני בא

  2. 02/07/2007 בשעה 18:28 לימור צ

    זהו, החל הבלגן בלונדון, אז חוזרים לארץ הבטוחה והשקטה שלנו…ועוד באיזה תאריך סמלי :)

    הסקירה שכתבת בספטמבר על דילמת השמישות החברתית, מאוד מעניינת. דווקא הנקודות שהתייחסת לגבי ה“נחבאים”, הועלו בפוסטים שונים ברגע שהוחלט לפתוח את הקפה לכולם, בלי צורך בהרשמה, למרות שכדי להגיב יש צורך בהרשמה מינימלית , בלי כל סינון.

  3. 02/07/2007 בשעה 18:48 אמיר דותן

    תאריך סמלי? הממממ… המלחמה? אני ממש גרוע בתאריכים. במיוחד חגי ישראל וימי הולדת.

    הנחבאים הם ההמון שקורא ואינו משתתף. אני מאמין שהאינטרס מאחורי השקיפות של הפעילות בקפה היה למשוך אנשים ולהראות להם מדוע כדאי להם להצטרף. מאוד קשה להעריך האם שווה להירשם אם לא יודעים מה מצפה בפנים. מה שזה יצר זאת קבוצת נחבאים, כמוני למשל, שמשוטטים בין פרופילים ופורומים מידי פעם ומסתפקים בזה. לעיתים רחוקות עומדת תגובה על קצה המקלדת אך עד היום היא לא הצדיקה הרשמה.

    המטרה היא לנסות למשוך נחבאים מהצללים וזה אפשרי אך לא פשוט. לא צריך להילחם במי שמעדיף לעמוד בצד כי בעצם זה שהוא נחשף לקהילה הוא יכול לקדם אותה, לכתוב עליה וללמוד ממנה. זה לא המצב האידיאלי של חבר קהילה שמייצר תוכן ולא רק צורך אותו אך אני לא חושב שצריך להעניש מישהו בגלל זה ולחסום אותו לגמרי. לא כולם אוהבים לכתוב ולא אצל כולם בוער היצר להגיב ולהתערות בשיחה. צריך לקחת את זה בחשבון. בכל אירוע חברתי ישנם אלה שצריכים דחיפה, או מחכים בצד בשביל ללמוד מי נגד מי ואת אלה שגם אחרי שעתיים יעמדו צמודים לקיר ויחזיקו את קערת הדקדפים.

    בהקשר של נושא ההרצאה אני אעלה את הנקודה של Privacy vs. Presence כאשר נוצר קונפליקט בין הצורך לאפשר למשתמשים לשמור על אנונימיות כך שלא יראו למשל שהם מחוברים, ובין הצורך להראות לאנשים שהמקום שוקק חיים ושאכן ישנם אנשים פעילים כרגע באתר. זאת דוגמא קלאסית לדילמה אליה אני אתייחס.

  4. 02/07/2007 בשעה 19:23 לימור צ

    "ויחזיקו את קערת הדקדפים" :)

    זו אכן לא משימה פשוטה למשוך את הנחבאים. לדוגמה, החברים שלי שכלל לא נמנים עם קוראי בלוגים, (ויש אפילו ששאלו אותי מה זה בדיוק). וברגע שהם נחשפו לבלוג שלי, למרות שבמקרה הזה הם מכירים אותי ואמורים לחשוש פחות (במיוחד שהוא גם חדש), הם טוענים שהם נהנים לקרוא, אבל משום מה חוששים להגיב, הם לא יודעים איך בדיוק להגיב, הם כותבים תגובה ואז לא מרגישים בנוח ומוחקים, הם לא יודעים אפילו כיצד להתייחס לשאר המגיבים.חוששים שאחרים יראו. אני מבינה כי זה מה שקרה לי (אתה לא רוצה לראות את התגובה הראשונה שלי בבלוג כלשהו…מזל שאז לא היה לי לאן לקשר).
    ובסופו של דבר מה שקורה הוא שאני מקבלת טלפון שמתחיל כך "תקשיבי בקשר למה שכתבת…" או באס אמ אסים או תגובות במייל, וככה אני עונה להם בחזרה.
    קשה לאנשים "לפרוץ" איזשהו חסם שקיים בהם ולהשתתף.

  5. 02/07/2007 בשעה 19:38 אמיר דותן

    אני מאמין שאנשים שמגיבים הם לרוב אנשים שגם כותבים וזאת הסיבה שלכל מגיב בכל בלוג כמעט יש בלוג בעצמו. זה באופי שלנו וזה משהו שאנחנו אוהבים לעשות. מרבית האנשים, חרף הבאזז המרענן של "תוכן גולשים", קוראים את האינטרנט ומשתמשים באתרים כמקור מידע, לא מקור לביטוי עצמי. מהסיבה הזאת אני לא מצפה מכל קורא להשאיר תגובה ולפתח דיון. זה יהיה נאיבי. עם זאת, אפשר לנסות לגרות את אלה שכן רגילים להגיב על ידי בחירת נושאים מסויימים, נגיעה בנקודות שנויות במחלוקת וסיום פוסט בשאלה רטורית למשל (שששששש… אל תגלי לאף אחד :-) ). אפשר בהחלט לכתוב פוסט מתוך כוונה לגרום למישהו להשאיר מילה או שתיים, אבל זה לא יגרום לדעתי לצרכן תוכן להפוך בין לילה ליצרן תוכן.

  6. 02/07/2007 בשעה 20:13 לימור צ

    השאלה היא- למה הם כן מרגישים צורך להרים מיד טלפון, לסמס או לשלוח מייל, (וזה קרה עם אנשים שונים באופי, ועם כאלה שמתפרנסים מכתיבה)- ולא להגיב ישירות בבלוג? כנראה שיש להם מה לומר- אבל משהו אחר מפריע להם…

    וזה חסם שאני מבינה- כי זה גם קרה לי, ואני קוראת ומגיבה לפחות כשנה לפני שאני בכלל פתחתי בלוג.
    ונתעלם לרגע, ממצבים בהם יש לי יותר מדי מה לומר, אבל רק מלנסות להתחיל להסביר את הכל, אני מעדיפה כבר לא להגיב.

    ועוד נקודה מעניינת שבעבר קראתי אצל מישהו שהעלה זאת, הוא החשש להגיב בבלוגים פעילים מדי עם 'קבוצת המעריצים', ובוודאי כשמדובר ברשת חברתית בה תחושת ההמוניות חוגגת, ורבים לא חשים נוח.

    נו, טוב…נתחיל להשתמש בשאלות רטוריות :)

  7. 02/07/2007 בשעה 20:43 אמיר דותן

    נגעת בנקודה מעניינת. אחת לכמה זמן אני מקבל אימייל מקורא/ת של הבלוג שכותבים שלמרות שהם מעולם לא הגיבו הם קוראים נאמנים שנהנים ומעריכים את התכנים. זה תמיד משמח ונותן זריקת מוטיבציה חשובה. כמו עם החברים שציינת, אני מניח שישנה איזשהי תחושת אשם קלה שהפידבק לא נעשה בצורה של תגובה ישירה בבלוג עצמו. זה קצת מפתיע ומסקרן אך אני לא חוקר מעבר. זה באמת לא נראה לי מתאים.

    לגבי הנקודה השניה, אני מסכים ומזדהה. לפני מספר שבועות נתקלתי בדיון סוער בבלוג שמעולם לא הגבתי בו. מהר מאוד קלטתי מה מתרחש והרגשתי שנקלעתי לשיחת סלון בערב יום שישי בדירה בה אני לא מכיר אף אחד. למרות זאת, שלחתי תגובה רק בשביל לגלות שהיא לא זכתה לשום התייחסות :-) החבורה שדיברה פשוט המשיכה בשלה כאילו הייתי רואה ואינו נראה. אחרי התגובה השנייה התייאשתי ועזבתי. זה היה מבחינתי מקרה נדיר ובאמת היתה שם מסיבה שלא נתקלתי בה הרבה זמן.

    מצד אחד אפשר לטעון שהרבה יותר קשה להתחיל דיון אך מצד שני זה גם לא פשוט להצטרף לדיון קיים במיוחד אם נוצר הרושם שכולם מכירים את כולם. כל הקטע הזה של דינמיקה חברתית מאוד לא פשוט :-)

  8. 05/07/2007 בשעה 2:34 צחי הררי

    ברוך הבא!

  9. 05/07/2007 בשעה 2:36 אמיר דותן

    תודה. עוד שבוע.

  10. 08/07/2007 בשעה 22:36 חוגה

    כתבתי – מחקתי – מפחיד…

  11. 08/07/2007 בשעה 22:38 אמיר דותן

    :) טוב נו. פעם הבאה. צעדים קטנים.

  12. 08/07/2007 בשעה 23:03 חוגה

    ועכשיו בכנות, הפחד מהשארת עקבות לא מחמיאים, מחשיפה בבלוגים אישים והרי קלה היד על המקלדת, מיצירת דמות לא אינטליגנטית ברשת, אני חושבת שאלו הם מניעים חזקים למדי לאי תחזוקת בלוג. לשיטתי לפחות, להבדיל מפורום בו יש יכולת לשמר את האנונימיות, הבלוג (ולבטח תחת רשת חברתית כמו הדה מארקר) מייצר חששות גדולים.
    ואתן דוגמא, יש לי מכרה עם בלוג, זה הפך לשעשוע בחבר'ה לקרוא אותו, והרי ברור שהיא כותבת לשם חשיפה, אולם אני ממש לא בטוחה שהיתה רוצה לחלוק עם כולם את סיפורי הלידה והתפרים…
    ומעבר להכל, כשאני כמשתמשת וותיקה ברשת, חושבת במה עוד אוכל לחדש לקוראים, מקצועית? האם זה מספיק? בסופו של דבר אני רואה חזרות מעייפות והעתקות מביכות, והעיקר כולם רוצים לייצג חזות לא להם (לא כולם נכון אבל רובם)
    עד כאן – למה אין לי בלוג (בקפה דה מארקר כמעט השתכנעתי, העיצוב העילג הוא שהרחיק אותי משם עוד בשלב הבטא) וזאת למרות ששאלו אותי לא פעם, ובסוף אמרו "נו בטח את כותבת ברשימות כבר שנים" אז לא.
    מקווה שהגבתי לעניין, כי את התגובה הראשונה מחקתי, השניה למעלה, ובסוף במניפולציות של בייביסטפ גררת אותי לתוך הרשת.. (:

  13. 08/07/2007 בשעה 23:21 אמיר דותן

    אוקי, אז אנחנו עוברים מהנושא של תגובות בבלוגים מצד משקיפים פאסיבים לעצם כתיבת הבלוג עצמו. סבבה.

    אני מזדהה מאוד אם מה שאת כותבת לגבי נושא הזהויות המרובות והעקבות שאנחנו משאירים בגוגל. אני חושב שכל מי שכותב במסגרות שונות (עבודה, פנאי וכו') מרגיש את זה וגיגול מהיר מציג אותך שניה אחת מנהל דיון עמוק ודף אחרי זה משתטה באיזה פורום עם קהל חברים מצומצם. הפתרון הוא כמובן לכתוב תחת כינויים שונים ואם צריך אז לנצור את המקלדת לפעמים ולא לחשוב שאפשר לכתוב מה שרוצים בלי שום נטילת אחריות.

    אני מכיר כמה אנשים שהכתיבה האישית שלהם, שהיתה ציבורית גם אם לא חשבו עליה כעל כזאת, זכתה לחשיפה לא רצויה. במקרים הללו הגישה שלי היתה תמיד שאם מישהו מפרסם משהו באינטרנט הוא לא צריך לחשוב שהוא כותב לרשימת תפוצה של שלושה חברים טובים ושהתכנים נגישים לכולם ובעיקר לגוגל.

    לא כל כך הבנתי את המשפט בנוגע לחידושים. אני מאמין שמי שאוהב לכתוב וזה בוער לו בעצמות יכתוב ואם זה יעניין מישהו אז אנשים יקראו ואם לא הוא בעיקר יכתוב לעצמו וזה גם בסדר במקום מסויים. אני מודה שגם לי לפעמים דגדג לכתוב דברים יותר אישיים אך החלטתי לא להיות בינתיים "סוג כזה של בלוגר", בעיקר בגלל התכנים שאני מתאר לעצמי שיעלו שם ובינתיים אני מסתפק ב- http://www.amirdotan.com/stories.html כסוג של אלטרנטיבה לתכנים המקצועיים.

    נ.ב

    מניפולציית הבייביסטפ עובדת על כולם :-) אל תרגישי רע.

  14. 08/07/2007 בשעה 23:46 חוגה

    מבטיחה להקדיש זמן איכות לקרוא, כי מודה, אני סקרנית..
    צר לי שגלשתי לנושא הבלוגים, לא כל כך ממוקדת הערב, חשיבה רוחבית והופ אני רצה עם האסוציאציות שלי.
    לגבי החידושים, כתיבה צריכה להביא ערך מוסף, מעבר לפורקן של הכותב, כי עם כל הכבוד לתרפויטיקה ויש ממנה רבות ברשת, אני לא רואה סיבה למה היא צריכה להיות משוחררת לחלל.
    וננסה להבהיר את הנקודה, מעבר ליצר כתיבה, צריך שיהיה לאדם מה לומר.
    ואני מניחה שרבים לא מגיבים/כותבים בבלוג מהסיבה הזו גם. כך שאם נחזור אחורה, קשה לעורר את החבויים לדעתי, ולצערי אני חושבת שאחמיץ את ההרצאה שלך, כך שאמשח לשמוע מה היה בסוף..
    (:

  15. 08/07/2007 בשעה 23:52 אמיר דותן

    כתיבה בהחלט יכולה להביא ערך מוסף אבל אני לא חושב שמישהו צריך לשלול מעצמו את חווית הכתיבה והביטוי בגלל זה, אלא אם כן המטרה המוצהרת היא שהאתר יהיה יותר ממקום פורקן ויש איזשהי אג'נדה ברורה כמו במקרה של בלוג מקצועי לדעתי. יש מקום לכולם. גם לבלוגים המקצועיים וגם למי שכותב על מה שנדבק לו לסוליה בדרך לתחנת אוטובוס בבוקר.

    בגלל שבשביל שמישהו יכתוב צריך שיהיה לו מה לומר, התייחסתי באחת התגובות הקודמות לכך שלרוב האנשים שקוראים פשוט אין מה להגיד חוץ מ-"תודה, היה נחמד" או "מעניין" ותגובה שכזאת הם מעדיפים להשאיר בלב. זה מאוד מובן ולכן המגיבים הסדרתיים כפי שציינתי הם אנשים שגם אוהבים לכתוב ומרגישים (לפעמים) שיש להם גם מה להגיד :-)

    אפשר לנסות לעורר חבויים זמניים שצריכים דחיפה או תחושת בטחון לפני שהם מרגישים נח להתבטא וגם אז כפי שציינת ישנו השיקול – האם התגובה הזאת תרדוף אותי בגוגל אחר כך?

RSS לתגובות לפוסט זה

הוספת תגובה